דרור נ' אשדוד בע"מ

החלטה

בפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף. לחילופין בקשה להטיל ערובה לתשלום הוצאות המשיבה.

המשיב הגיש ביום 20/6/11 את כתב התביעה בו הוא טוען כי הוא זכאי לפיצוי מהמבקשת בסכום של 1,000,000 ₪ שהינו הסכום השווה למניעת הנזקים שהיו יכולים להיגרם למבקשת עקב התלקחות המשקע האלקטרוסטאטי, אלמלא ייעץ המשיב והפנה את תשומת לבה של המבקשת לסכנת התפוצצות של מתקן המשקע האלקטרוסטאטי, אשר המשיב היה אחראי על הקמתו, בתקופה בה הועסק על ידה כמהנדס עצמאי.

המבקשת טוענת כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגדה. לשיטתה, גם אם יוכיח המשיב את כל הנטען על ידו בתביעתו, לא יהיה בכך כדי להועיל לו מאחר שאין באותה מסכת עובדות כדי ליצור עילת תביעה כלשהי כנגד המבקשת. המבקשת טוענת כי המשיב מעולם לא הועסק על ידה, אלא הועסק על ידי חברת בתי זיקוק לנפט בע"מ (בז"ן) אשר הופרטה בשנת 2006 ונמכרה למבקשת.

המבקשת טוענת כי אף אם פעלה המבקשת בהתאם להצעתו של המשיב, הרי מעצם העובדה ששעתה לאזהרתו לא ניתן להצביע על כך שקיבלה נכס שירות או טובת הנאה כלשהי עקב כך. כל מטרת ההליך היא ניסיון לקבלת כספים או טובת הנאה אחרת מבז"ן, כאשר האובייקט האמיתי של התובענה אינה המבקשת.

המבקשת עותרת לחילופין להורות למשיב ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיה וזאת נוכח סיכוייה הקלושים של התובענה ונוכח מצבו הכלכלי של המשיב אשר המשיב בעצמו העיד על כיסו הריק.

המשיב מתנגד לבקשה.

המשיב טוען כי אינו תובע בגין תקופת עבודתו אצל בז"ן, אלא בעקבות התקשרויות ואירועים שקרו בינו לבין הנתבעת בתקופות המצוינות בכתב התביעה.

השאלה אם הפעולות שנעשו למניעת התלקחות במשקע נעשו עוד בשנים 1993,1994 כדברי המבקשת או נעשו פעולות אלו בעקבות הפתרון שהוצע על ידי המשיב, הינה שאלה עובדתית שיש לבררה.

טענתו של המשיב לפיצוי מתבססת לא רק על העילה החוזית אלא גם מבוססת על עילה של דיני עשיית עושר ולא במשפט.

באשר לבקשה לחיוב בערובה, טוען ב"כ המשיב כי בית המשפט יטיל ערובה במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד. סיכויי התביעה הם טובים.

בתשובה לתגובה חזר ב"כ המבקשת על טיעוניו והוסיף כי משלא פעלה המבקשת בהתאם להצעתו של המשיב ומשעה שהבעיה היתה ידועה לה זה שנים רבות וטופלה 14 שנים קודם לפניית המשיב, הרי שלא נתקיים יסוד ההתעשרות המקים עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979.

דיון

עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.

כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת".וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.

מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני.

ראה לעניין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151 , 155 - 156.

יש להשתמש באמצעי זה רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668).

במקרה הנדון שבפנינו, סבורני, כי יש מקום לבירור טענות המשיב כפי שנוסחו בכתב התביעה המבוססות על עילה חוזית ועל עילה של עשיית עושר ולא המשפט.

לא נוכחתי לדעת כי "כישלונו" של המשיב מובטח מראש וכי דיון בתובענה יבזבז את זמנו של בית המשפט לריק.